החלטה בתיק בש"פ 4264/10

לפני ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (תה"ג 9331-09, כבוד השופט ר' כרמל) מיום 12.5.2010, בה הוחלט להעביר למשיב מסמכים במסגרת הליך הסגרה המתנהל כנגדו.

          השתלשלות ההליכים עד כה

1.             העורר עתר להכריז על המשיב, ועל אחרים כברי הסגרה לארצות הברית. בבקשת ההסגרה מיוחסת למשיב עבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וזיוף בנסיבות מחמירות. בקשת ההסגרה מתייחסת למעשי מרמה וזיוף שבוצעו נגד רשויות המס בארצות הברית על ידי ארגון שבראשו עמד אזרח ארצות הברית מרווין ברקוביץ. נטען כי המשיב היה דמות מרכזית בפרשייה זו, בה קיבל הארגון במשך שנים רבות החזרי מס מרשויות המס בארצות הברית באמצעות דו"חות מס כוזבים שהוגשו כביכול בשם נישומים אמריקאיים, ללא ידיעתם וללא הסכמתם של אותם נישומים. רובם של הנישומים היו אסירים בבתי כלא בארצות הברית. ברקוביץ נמלט לישראל מאימת הדין האמריקאי והמשיך במעשי המרמה בישראל, בעזרתו של המשיב, אשר אף קיבל חלק ניכר מהמחאות החזרי המס לביתו בירושלים.     

2.             טרם בקשת ההסגרה, התבקשה משטרת ישראל לבצע משלוחים מבוקרים של המחאות החזרי המס בשיתוף פעולה עם גורמי החקירה בארצות הברית. במהלך שיתוף הפעולה בין הרשויות בארץ לרשויות בארצות הברית, במסגרת תיאום אחד מהמשלוחים נערכו ונשלחו התכתבויות בדואר אלקטרוני (להלן: התכתבויות הדוא"ל).

3.             המשיב הגיש בקשה לקבלת חומרי חקירה בעניינו. בסעיף 5 א לבקשה מתבקש העורר להגיש לעיונו של המשיב "מסמך מספר ב' שכותרתו "תכתובות+טל' מרווין+נובק+כתובות", אלו התכתבויות הדוא"ל. ביום 14.4.2010 קבע בית המשפט המחוזי כי התכתבויות הדוא"ל יועברו לעיונו על מנת שיבחן האם מדובר בתכתובת פנימית או בחומר חקירה. ביום 12.5.2010 קבע בית המשפט המחוזי כי "בהמשך להחלטתי מיום 14.4.2010 ובנוגע עם המסמכים הנזכרים בסעיף 4 להחלטה, ולאחר שהמסמכים הועברו לעיוני, ולאחר עיון באותם המסמכים, המ[ס]קנה הנה כי מדובר במסמכים על [ג]בול חומר חקירה וניתן להעבירם למשיב". החלטה זו ניתנה מבלי שהתקיים דיון במעמד הצדדים בשאלת סיווג התכתבויות הדוא"ל. מהודעת הערר עולה כי בית המשפט המחוזי עיכב את ביצוע החלטתו עד להכרעה בערר זה שלפני.

טענות הצדדים

4.             העורר טוען כי בית המשפט המחוזי שגה בהחלטתו ואין כל הצדקה להעביר את התכתבויות הדוא"ל לעיונו של המשיב, שכן אין מדובר בחומרי חקירה, אלא בהתכתבויות פנימיות, אשר מסירתן תגרום לפגיעה ממשית וחסרת כל הצדקה ביכולתה של ישראל למלא אחר מחויבויותיה בשיתוף הפעולה הבינלאומי במלחמה בפשיעה.  אלה טענותיו ביתר פירוט:

          (א) לטענת העורר בית המשפט המחוזי שגה כאשר לא נימק כלל את החלטתו, שכן להחלטה מעין זו יכולות להיות השלכות כבדות משקל, אשר מצריכות לכל הפחות נימוק סדור, על מנת שניתן יהיה לבחון את היגיון ההחלטה. יתר על כן, העורר טוען כי בית המשפט המחוזי יצר בהחלטתו מעין יציר כלאיים שאינו מוכר בפסיקה, שכן לא ברור מהי ההגדרה "על גבול חומר חקירה" ומדוע יש להעביר מסמכים אשר נכנסים להגדרה זו לעיונו של המשיב.

          (ב) עוד טוען העורר כי באיזון ראוי בין השיקולים השונים, ברור הוא שאין לאפשר את חשיפת התכתבויות הדוא"ל, אשר יפגעו באופן ודאי באינטרס הציבורי וביחסי החוץ של מדינת ישראל, וכלל לא יועילו למשיב בהגנתו בהליך ההסגרה. כמו כן, לטענתו יש לתת משקל משמעותי לכך שמדובר בהליך הסגרה, המערב שיקולים מתחום יחסי החוץ ושיתוף פעולה בינלאומי אליו מחויבת מדינת ישראל. על כן, יש לתת לשיקולים אלו משקל משמעותי בכל הקשור לבקשת המשיב ולסיווג התכתבויות הדוא"ל.

          (ג) העורר טוען כי בהתאם להלכות של בית משפט זה יש לסווג את התכתבויות הדוא"ל כהתכתבויות פנימיות, אשר אינן מוגדרות כחומר חקירה. ולגופו של עניין טוען העורר כי בהתכתבויות אלה ישנו מידע בדבר המשלוח המבוקר של המחאות החזרי המס ואסטרטגית הליך החילוט. כל אלה, לטענת העורר, אינם רלוונטיים כלל למשיב, בייחוד מקום בו הדיון הוא בהליך הסגרה, אשר שונה במהותו מהעמדה לדין. לטענת העורר בהליך הסגרה יש לתת רק את חומרי החקירה אשר יש בהם משום "אחיזה לאישום", ואין חובה למסור את כלל הראיות. 

5.             המשיב טוען כי בהתאם להלכות של בית משפט זה התכתבויות הדוא"ל הינן בחזקת חומרי חקירה, אשר יש להעבירם לידיו לשם ניהול הליך ההסגרה. עוד הוא טוען כי לאור הפגיעה הקשה בזכויותיו בעקבות הליך ההסגרה יש לאזן בין האינטרסים השונים לבין זכויותיו, בצורה שתיתן ביטוי משמעותי וראוי לפגיעה הקשה בו. כמו כן, לטענתו כלל לא ברור כי יחסי החוץ של מדינת ישראל ייפגעו אם התכתבויות הדוא"ל ימסרו לידיו, ואף אם קיים חשש הוא נסוג מפני הפגיעה הודאית בזכויותיו. לגופו של עניין הוא טוען כי על פניו נראה שקיימת רלוונטיות רבה בהתכתבויות אלו לשם הגנתו. בנוסף העלה המשיב טענות לעניין ההסגרה עצמה, אשר לטענתו יש בהן כדי להטות את הכף לסיווג התכתבויות הדוא"ל כחומר חקירה.

דיון

6.             חובת הגילוי של חומרי ראיות, בכל הקשור לעתירה בדבר הסגרה קבועה בתקנה 8 לתקנות ההסגרה (סדרי דין וכללי ראיות בעתירות), התשל"א-1970 (להלן: תקנות ההסגרה). תקנה זו קובעת כי אם הוגשה עתירה להסגרה - רשאי המבוקש או סניגורו לעיין בכל זמן סביר בכל חומר ראיות שבכתב הנוגע לעתירה ומצוי בידי העותר ולקבל את שמות העדים שבדעת העותר להשמיע בעת הדיון בעתירה ונושא עדותם. על התכלית שבגילוי חומר הראיות עמד בית משפט זה בבש"פ 501/09 היועץ המשפטי לממשלה נ' מאיו, פס' 5 לפסק דינו של השופט לוי (טרם פורסם, 10.5.2009) (להלן: פרשת מאיו):

"בחשיבותה של זכות העיון בחומר החקירה לא ניתן להפריז. במידע שאספו רשויות החקירה אפשר וטמון המפתח לזיכויו של נאשם מן המיוחס לו. חומר הראיות שגובש הוא נדבך ואין שני לו בהגנתו של העומד לדין. העיון מגשר, ולו במעט, על פער הכוחות הניכר בין המדינה לבין מושא הפעלתו של כוח האכיפה שבידיה".

כן יפים לענייננו דברים שנכתבו בבג"ץ 9264/04 מדינת ישראל נ' בית משפט השלום בירושלים, פ"ד ס(1) 360, 378 (2005):

"בית משפט זה עמד לא אחת על מעמדה הרם של זכות העיון ועל החשיבות היתרה הנודעת לה למימוש הזכות למשפט הוגן, ואף נקבע כי מעמדה הנעלה מביא אותה להימנות '...עם זכויות המסד של הנאשם במקומנו' ... נוכח תכלית זו ולאור החשיבות הרבה הנודעת לזכות היסוד של הנאשם למשפט הוגן אימץ בית משפט זה גישה מרחיבה להגדרת "חומר החקירה" שעל התביעה להעמיד לעיון הנאשם".

7.             הליך גילוי ראיות במסגרת עתירה להסגרה, מוסדר כאמור בתקנות ההסגרה, ולא בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי). בפרשת מאיו קבע חברי השופט א' לוי כי על אף שבתקנות ההסגרה לא מוסדרת הזכות לערער על הכרעה בעניין יישומה של תקנה 8, יש לגזור בעניין זה גזירה שווה מן ההסדר המקביל שבחוק סדר הדין הפלילי, לעניין גילוי ראיות בהליך עונשי שבפני בית משפט בישראל. על כן כי יש יסוד בדין לקיומו של הליך ערעור על החלטה בהתאם לתקנה 8 לתקנות ההסגרה. לעמדתו זו הצטרף חברי השופט י' דנציגר וקבע כי יש לתת זכות ערעור בהחלטות ביניים בהליך הסגרה, אשר עלולות לפגוע באחד מבעלי הדין פגיעה שאין לה תקנה. בניגוד להם חברתי השופטת א' חיות קבעה כי עד שלא תיקבע זכות ערעור על-ידי המחוקק, לא ניתן להעניק למי מבעלי הדין בהליך הסגרה זכות ערר על דרך ההיקש מהוראת סעיף 74(ה) לחוק סדר הדין הפלילי. אשר על כן, בהתאם לעמדת הרוב בפרשת מאיו יש יסוד לקיומו של הליך זה שלפני.

8.             בפרשת מאיו, קבע חברי השופט א' לוי כי תקנה 8 לתקנות ההסגרה אינה מצמצמת את היריעה כך שתקיף אך חומר עליו התבססה המדינה המבקשת בעתירתה שהוגשה למדינת ישראל, אלא קובעת כי יש לגלות כל חומר הנוגע לעתירה, בין זר, ובין "מקומי":

"לב ההוראה מצוי בביטוי 'הנוגע לעתירה' ... חומר הראיות הרלוואנטי הוא כל חומר שעשוי לשמש מבוקש להתגונן מפני מעשה ההסגרה. בפסקי-הדין השונים שבהם נפרשה יריעתם של דיני ההסגרה, נקבעו או פורשו כל צורכם סייגים שבהלכה או בחוק, הגורעים מן הכוח להורות על הסגרתו של אדם ... סייגים אלה שבדין עשויים לשמש מפלט למבוקש הכופר בחוקיות הסגרתו למדינה אחרת, אולם הם דורשים הוכחה. מאין ייטול המבוקש, שיש לשער כי יוסיף ויכפור לאורך הדרך בעצם ביצועם של המעשים המיוחסים לו, את הכלים לשאת בנטל מהותי זה? עיקר כוחו יבוא לו מחומרי החקירה שנאספו בענינו, יהא זה במדינה המבקשת או בידי רשויות האכיפה של ישראל, לרבות חומר ראיות "מקומי" שלא הועבר למדינה המבקשת" (שם, פס' 9).